הילד שבי

ש הבדל בין ילד למבוגר.

ילד זקוק לסיוע בוויסות הרגשות שלו.

הוא עלול לחוש רגשות מוגזמים, כמו למשל פחד במקום לא מוצדק. אז תפקיד ההורה לסייע לו לווסת את רגשותיו.

ההורה לא אומר סתם כך "אין מה לפחד מחתולים שאולי יפתחו את החלון מבחוץ ויכנסו למיטה שלך, אלו שטויות, מעולם לא ראינו חתול שעשה דבר כזה".

אלא מכיר ברגשות שלו, לא דוחק את קיומם, אבל מנסה בעדינות לעודד את הילד ולסייע לו להירגע.

במה דברים אמורים? בילד. מבוגר שחש רגשות שליליים, הוא זה שאמור לווסת לעצמו אותם.

לומר לעצמו: "טוב, די, הצטערת מספיק על הכסף שהפסדת בסיפור ההוא, עכשיו בוא תתקדם",

או: "טוב, די, זה מצער שעשיתי כך וכך, זה אסור, לא שם אני נמצא בעבודת ה' שלי בדרך כלל,

צריך להצטער, כן, ולעשות תשובה, כן, אבל הצטערתי מספיק אז די, עכשיו פנים קדימה". כזה.

אבל אם הוא בוכה לסובבים אותו ומחכה שהם יעזרו לו, מה בינו לבין קבצן נעבעך שמבקש מכל אדם שנקלע לסביבתו שיזרוק לו כמה עשרות אגורות?

הציפייה של בעל מאשתו ושל אישה מבעלה לוויסות רגשי – אינה אלא ציפייה ילדותית.

בן זוג אמור להקפיד לא לדחוק רגשות, אמור לחוש אמפתיה לרגשות, אבל לא אמור לנהל רגשות.

קבלה: היכולת לקבל את זה שלא הכל הולך כמו שאני רוצה – אף היא יכולת של אדם מבוגר.

אדם צעיר, המכונה ילד, מתקשה לשאת את זה שלא הכל הולך כמו שהוא רוצה. אז הוא בוכה

אבל מבוגר, למה אתה בוכה? כלומר, כועס? זו אחת מצורות הבכי שלנו, המבוגרים כביכול.

"הילד שבי": אחד מהמושגים בהם משתמשי חובבי הפסיכולוגיה הוא "הילד שבי".

הקשר מצוי: "הילד שבי, שלא קיבל אהבה מהוריו, זקוק כעת לאהבה אין קץ".

וגם: "הילד שבי, שחש אימה משתקת מול טראומות ילדות, אינו יכול להתנהל בצורה נורמטיבית במצבי לחץ. לכן אני מאבד את זה. זה לא אני, זה הילד שבי".

אז כהמשך ישיר לעניין הוויסות הרגשי, גם במרחב הזה נדרש ויסות רגשי.

אם אינך מצליח לעשות אותו לבדך, אתה יכול להיעזר באיש מקצוע.

אבל מה שבטוח זה שאין בכוחותיו של בן הזוג לרפא את כל פצעי הילדות שלך.

ליתר דיוק, גם אם זה היה בכוחותיו, לא נכון הדבר שהוא יעשה זאת.

בפועל, המציאות גורמת לזה שפצעי ילדות מתרפאים והולכים באמצעות תהליך שהאדם עובר עם עצמו, בעזרת חווית החיים המבריאה והולכת עם בן הזוג,

מלבד הרופא הנודע הלא הוא הזמן שעובר ולוקח אותנו הלאה.

אבל גם הרופא הזה לא מגיע לעבודה אם לא נותנים לו להיכנס ונתקעים בבוץ העבר להנאתנו.

האם מדובר בבוז ל"פצעי ילדות"? הס מלהזכיר. פצעי ילדות הם פצעים, הם כואבים, הם לא מתרפאים בקלות.

כל זה לא אומר שבן הזוג אחראי אפילו במידת מה לרפא אותם או לשאת את הסבל שלהם. הוא כן אמור להיות שם, נטוע במקומו לצד בן הזוג שעושה את התהליך שלו.

ובכל זאת, ובכל זאת,

כל אחד מאיתנו צריך לדעת גם מתי לא להיות מובחן.

שימו לב, הבשורה היא ביכולת להיות מובחן.

מובחנות טהורה אינה דרכנו. מובחנות טהורה היא טמאה.

כמו כל ערך בטהרתו, כולו הפך לבן טמא הוא.

אין ערך אחד בעולם שאנו מחזיקים בו בצורה שלמה, בו ורק בו.

אנחנו מחזיקים סט ערכים, בגדול אנחנו מאזנים ביניהם אבל בפועל אנו חייבים להעמידם על גבי סולם, כי מה יהיה כשערך 1 יתנגש בערך 2? חייבים מראש לדעת מי נדחה מפני מי.

אין ערך למובחנות, יש ערך ליכולת להיות מובחן.

מי יכול להיות מובחן? מי שיכול גם להיות לא-מובחן.

רק יהודי יכול להיות טמא, כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו,

רק מי שיכול להרוויח הרבה יכול להפסיד הרבה, רק מי שיכול להפסיד הרבה יכול להרוויח הרבה.

מי שקל לו להיות מובחן, שיאט את הקצב. מי שקשה לו להיות מובחן, הוא בכיוון הנכון.

מי שיכול להיות מובחן, ובן-רגע לזהות שכעת מתאים להיות לא-מובחן, וכן להיות מעורב רגשית עם בת הזוג, הוא זה שראוי למובחנות.

אמור מעתה:

ראוי שלא לקחת אחריות על רגשות בן הזוג, ראוי שלא לבקש מבן הזוג אחריות על רגשותיך.

כדי שתתקיים מובחנות טוב ששניהם יהיו בתדר הזה לגמרי: האחד לא ייקח אחריות והשני לא יבקש שיקחו ממנו את האחריות.

אבל מה יהיה הדין באופן בו האחד מבקש שיקחו ממנו את האחריות והשני לא רוצה לקחת אותה?

כאן צריך להיות יכול גם לקחת וגם לא לקחת.

כי אם המבקש טרם תרגל מובחנות והמתבקש תרגל מעט יותר, נוצר פער מתסכל.

הוא מבקש ולא מקבל ועדיין לא יודע שאבא לא מכין יותר סנדוויצ'ים בבוקר…

הוא מבקש ולא מקבל ועדיין רגיל שעוזרים לו לווסת רגשות, שמרגיעים אותו כשהוא נסער, הוא לא ערוך להקפצת הכיתה הזו.

אז היי, צריך להיות הוגנים. מובחנות היא אמת, אבל היא גם לא אמת.

ליתר דיוק, היא אמת רק אם אתה רוכש אותה במקביל ליכולת להיות לגמרי לא מובחן,

זה נהדר שנהיית מסודר, אבל זו מעלה בעיקר משום שאתה יכול גם להיות לא-מסודר,

כי מידי פעם טוב להיות לא-מסודר לטובת ערך אחר חשוב מן הסדר.

זה נהדר שיש אצלכם אוכל מעולה בשבת, זה נהדר שיש ח"י סלטים על השולחן,

אבל זה טוב רק אם אתם יכולים גם לאכול את החלה עם הרוטב של החריימה או עם המרק.

הבנתם אותי?

להצליח זה נהדר, אבל רק אם אתה יודע גם לא להצליח, בלי לאבד שפיות.

לכתוב זה נהדר, אבל רק אם אתה יודע להפסיק לכתוב.

בתפילה לבשורות טובות!

שלכם,